בקיבוץ בו גדלתי היה אינסטלאטור שקראו לו דור. מה אומר ומה אגיד, דור זה, היה הכול חוץ מלהיות אינסטלאטור, הבן אדם היה בעל מוסר עבודה נמוך מים המלח, בעל שתי ידיים שמאליות ומוח של ציפור. היו שמועות שבזמן ארוחת הצהריים, הוא היה מרים את הפלאפון שלו ואומר לעצמו בקול רם על מנת שכולם ישמעו "שיש פיצוץ והוא חייב לזוז".

אמרתי לה שהיה נפלא. הכי נפלא שהיה לי מעודי. היא נשקה לי קלות בעורף ואמרה: "אני יודעת גם לי". רונה הייתה אישה כבת 43, היא בדיוק התגרשה מבעלה לאחר 20 שנות נישואין והייתה להם בת אחת משותפת בגיל שבע עשרה. יצא לי להתוודע לרונה כאשר ביקשה ממני עזרה בכתיבה של מאמר. במהלך הכתיבה הייתי לה כאוזן קשבת, היא שפכה את ליבה בפניי ואני בדיוק הייתי שם כדי לתת לה כתף.

זה היה יום שבת, בן וקוקו בדיוק הגיעו לעיר "קאלי" שבקולומביה אחרי נסיעה של כ 8 שעות מעיר הבירה - "בוגוטה". אני הגעתי יום קודם לכן ובאתי לקבל את פניהם בכניסה לאכסניה שלנו. כבר הייתי בקאלי לפני כן וסיכמנו שאיך שהם מגיעים נתארגן מהר ונצא לבלות קצת. מול האכסניה שלנו ממש מעבר לכביש היה קיוסק עם כמה כיסאות מפלסטיק. התיישבנו שם והזמנו כמה בירות.

היה זה יום שישי רגיל. ישבנו: אימא, אבא אני ושני אחי הגדולים מסביב לשולחן . אימא הכינה אמפנדס עם בשר כמו שרק היא יודעת ואבא סיפר כמה בדיחות. רובן לא מצחיקות. היה לו מן מנהג כזה בימי שישי לספר בדיחות לא מצחיקות. סבא שלי התחיל עם זה ואבא שלי ממשיך. רותם שהוא האח הגדול במשפחה מנסה לשמר את השושלת אבל ללא הצלחה. הוא מצחיק מידיי.

עברתי עם האופניים ליד חדר האוכל בקיבוץ, כאשר צעקה רמה עצרה אותי: "אמיתי, עצור רגע". זה היה עידו. "שמע, אם אתה רוצה, אנחנו נוסעים ביום שבת לבלומפילד למשחק פתיחת העונה נגד בית"ר". הייתי צריך לעכל את זה. השנה הייתה 1993 ,הייתי בכיתה ז' ונסיעה לבלומפילד, מגרשה של קבוצתי האהודה הפועל ת"א, הייתה חזקתם של מבוגרי הקיבוץ בלבד, או של הילדים שלהוריהם היו קשרים עם המבוגרים בלבד.

מיקה יצאה עם עומרי קרוב ל 7 שנים. הוא היה הראשון שלה. היא תמיד סיפרה לאמא שלה שעומרי הוא הגבר של חייה. עוד מהתיכון הם היו הזוג המלכותי של השכבה. היא שתמיד הייתה יפה וחכמה והוא שהיה זקוף גו וספורטאי מצטיין. לכולם היה ברור שעומרי ילך ליחידה מובחרת וכך היה. הוא התגייס לסיירת צנחנים. מיקה העבירה את שירותה בתפקיד מודיעיני חסוי.

זהר היה מאותם אנשים שידעת שאפשר תמיד לסמוך עליהם. בתיכון היה מדריך בצופים, בצבא היה מפקד נערץ ובפקולטה לחקלאות היה זה שתמיד דאג לסיכומים. הוא היה אנרגטי ודומיננטי, אהוב ומוקף תמיד בחברים. לכאורה, לא היה במראהו ובהתנהגותו דבר שיכול להעיד על כך שזהר לא שכב עם בחורה. מעולם. הוא היה כבן 30 ועמד לקראת סיום התואר הראשון . הוא אהב חקלאות. עניין אותו מדוע משקים במים מליחים ומתי מזבלים ולמה מדשנים.

על לוח המודעות הייתה תלויה מודעה – "כל מי שמחפש מיטה שיפנה לדוד". ביום שבת עמדתי להעביר את כל החפצים שלי לתל אביב ושמחתי על ההזדמנות שנקרתה בפני לקבל מיטה בחינם. באותו הרגע הרמתי טלפון לדוד. דוד הינו גבר כבן 53, בעל רעמת תלתלים סוררת וקסטה תמידית של פינק פלויד בכיס הימני של החולצה. דוד, וזה גילוי נאות, הינו חברי משכבר הימים.

ישבתי בכיתה במקום הקבוע שלי שורה שנייה צמוד לקיר. יוגב בדיוק העביר לי את הדף של ה"ארץעיר" המשחק הקבוע שלנו בשיעורי המתמטיקה. שוב נתקענו בחיה באות ו'. מירי המורה שלי למתמטיקה סיימה לכתוב עוד נוסחה מייגעת על הלוח. הסתכלתי על הלוח וכמו בפעמים הקודמות שהסתכלתי עליו לא הבנתי כלום. בשיחת ההורים האחרונה ישבתי עם שני הורי מולה והיא אמרה להם ש "לאמיתי יש עיניים מאוד יפות, רק חבל שהוא לא מבין כלום".

כיתה ד' עמדה להסתיים לה. השנה הייתה 1990, בשנה זו, הקיבוץ עדיין היה קיבוץ, ברה"מ עדיין לא התפרקה והסקאדים ששלח סדאם לת"א עדיין לא הגיעו. באותם הימים, כל הקיבוץ היה כמרקחה, קבוצת הכדורגל שלנו (עד כיתה ו'), סיימה את ליגת הקיבוצים האזורית במקום הראשון וזכתה כפרס לארח למשחק "אלוף האלופים" את קיבוץ כיסופים שסיים במקום השני ואבוי היה מהתק"מ.