מאיר אריאל זצ"ל הכניס הרבה מטבעות לשון לשפה שלנו. אחד הסיפורים שאני באופן אישי הכי אוהב הוא הסיפור על השכן שלו בני. מאיר התעקש לקיים את הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" ולא בחל בשום אמצעי על מנת לוודא שהדשא של השכן שלו בני יהיה ירוק יותר: הוא הפסיק להשקות את הגינה שלו ובמקביל דאג להשקות את הגינה של בני בכל הזדמנות. הדשא של השכן בני תמיד היה ירוק יותר... השכן השתגע ולא הבין מאיפה נפל עליו המשוגע הזה שמתעקש לשנות סדרי עולם. ראוי שנעצור לרגע ונדמיין את הסיטואציה: שכן קיבוצניק זעפן ונרגן מהזן שהולך ונעלם (אני מרשה לעצמי לשער שהיה בערך כבן 70) ומולו צנחן במיל' שחור תלתלים בערך כבן 30 שעסוק רוב הזמן בגידול "קטורת של אזדרכת" ו"החומר המתוק הזה". אני מרשה לעצמי להמשיך ולרוץ עם הסיטואציה: זה היה עוד יום אחר הצהריים שגרתי בקיבוץ משמרות בו השכן שוב הציץ לגינתו של מאיר והתחלחל מעצם המחשבה שהדשא של השכן שלו שוב פעם צהוב יותר. מאיר, בנינוחות שלו ביקש מהזקן שיבוא וישב בבקשה על הכיסא במרפסת, הוא הציע לו כוס תה עם נענע ולימונית ומציצה מהסיגריה. הזקן התרצה, מצץ מציצה אחת וביקש בנימוס של קיבוצניק ממושמע מציצה נוספת, מאיר חייך לעברו ותרצה (אשתו) הציצה על המתרחש מהחלון והשתינה במכנסיים מרוב צחוק, ארול 1 צפה עליהם ממרומי עץ התות ושרק לארול 2 שיבוא לחזות במתרחש. ארול 2 מרוב שהיה מבולבל החליק ונפל , מאיר שכבר גלגל לו ולשכן חומר טוב חדש רץ במהירות לעבר עץ התות לראות אם הכול בסדר, מולו נגלתה דמותו של ארול 2 שמוט המכנסיים עם החיוך הדבילי שתמיד היה מרוח לו הפרצוף כשהציץ על אשתו של יהודה נון הרי היא צילה שבכל רחבי הקיבוץ כינו אותה מאחורי הגב - "תמנונית". וכל זאת למה? רק כי מאיר התעקש על כך שביטויים בעברית צריכים להיות נכונים....