הדשא של השכן ירוק יותר

מאיר אריאל זצ"ל הכניס הרבה מטבעות לשון לשפה שלנו. אחד הסיפורים שאני באופן אישי הכי אוהב הוא הסיפור על השכן שלו בני. מאיר התעקש לקיים את הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" ולא בחל בשום אמצעי על מנת לוודא שהדשא של השכן שלו בני יהיה ירוק יותר: הוא הפסיק להשקות את הגינה שלו ובמקביל דאג להשקות את הגינה של בני בכל הזדמנות. הדשא של השכן בני תמיד היה ירוק יותר... השכן השתגע ולא הבין מאיפה נפל עליו המשוגע הזה שמתעקש לשנות סדרי עולם. ראוי שנעצור לרגע ונדמיין את הסיטואציה: שכן קיבוצניק זעפן ונרגן מהזן שהולך ונעלם (אני מרשה לעצמי לשער שהיה בערך כבן 70) ומולו צנחן במיל' שחור תלתלים בערך כבן 30 שעסוק רוב הזמן בגידול "קטורת של אזדרכת" ו"החומר המתוק הזה". אני מרשה לעצמי להמשיך ולרוץ עם הסיטואציה: זה היה עוד יום אחר הצהריים שגרתי בקיבוץ משמרות בו השכן שוב הציץ לגינתו של מאיר והתחלחל מעצם המחשבה שהדשא של השכן שלו שוב פעם צהוב יותר. מאיר, בנינוחות שלו ביקש מהזקן שיבוא וישב בבקשה על הכיסא במרפסת, הוא הציע לו כוס תה עם נענע ולימונית ומציצה מהסיגריה. הזקן התרצה, מצץ מציצה אחת וביקש בנימוס של קיבוצניק ממושמע מציצה נוספת, מאיר חייך לעברו ותרצה (אשתו) הציצה על המתרחש מהחלון והשתינה במכנסיים מרוב צחוק, ארול 1 צפה עליהם ממרומי עץ התות ושרק לארול 2 שיבוא לחזות במתרחש. ארול 2 מרוב שהיה מבולבל החליק ונפל , מאיר שכבר גלגל לו ולשכן חומר טוב חדש רץ במהירות לעבר עץ התות לראות אם הכול בסדר, מולו נגלתה דמותו של ארול 2 שמוט המכנסיים עם החיוך הדבילי שתמיד היה מרוח לו הפרצוף כשהציץ על אשתו של יהודה נון הרי היא צילה שבכל רחבי הקיבוץ כינו אותה מאחורי הגב - "תמנונית". וכל זאת למה? רק כי מאיר התעקש על כך שביטויים בעברית צריכים להיות נכונים....

החביתה מהטואיצ'י

ישנם ספרים שמלווים אותי הרבה אחרי שמסתיים לו העמוד האחרון ואתה מתבאס/שמח שהספר נגמר. הבאתי כמה דוגמאות ככה בקטנה על הסינרגיה בין חווית הקריאה הבדיונית למציאות היומיומית שלי.

החביתה האהובה עלי – בכיתה י"ב קראתי את הספר "בחזרה מטואיצ'י" בו מספר יוסי גינסברג איך שרד בג'ונגל הבוליביאני חודש שלם לבד. למרות כל תיאורי האימה והזוועה המתוארים בספר, אני לקחתי ממנו דווקא את החביתה האהובה עליו. בסיום הספר הוא מתאר איך בכל התקופה שלו שם הוא חלם רק על דבר אחד: חביתה מקושקשת עם גבינה צהובה ובצל מטוגן. דקה אחרי שסיימתי את הספר כבר הייתי באמצע חיתוך הבצל...

הסנדוויץ' האולטימטיבי - מאיר שליו בספריו מיטיב לתאר אוכל ואצלו להבדיל מ "בחזרה מטואיצ'י" לא חיכיתי לסוף הספר וכבר באמצעו לקחתי כיכר לחם, חתכתי לחצי, הוצאתי את הלבן ככה שישאר רק ריפוד וזרקתי פנימה זיתים ועגבניות בצל וגבינות ושמן זית בכמויות! והאמת, בהזדמנות זו אתנצל בפני מאיר על שלא נהגתי בנימוס ולא חיכיתי לסוף הספר. פשוט לא יכולתי להתאפק.

שמות - ב"בביתו במדבר" שגם אותו כתב מאיר שליו, נקראת גרושתו של מספר הספר - רונה. כל כך אהבתי את השם הזה שכאשר סיימתי לקרוא אותו לא הייתה אחת מבנות משפחתי המורחבת שכרעה ללדת ולא אמרתי לה: "יש לי שם מצוין בשביל התינוקת..."

ואם בשמות עסקינן, אזי בספרו של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע" קרה לי אותו מקרה והפעם עם השם של גיבורת הספר - יערה. אני מודה. לא אהבתי את השם יערה. הרי תמיד כשמציעים שם לתינוק או לתינוקת כל אחד מריץ את הפרצופים שהוא הכי לא אוהב וככה נפסלים מרבית השמות. במהלך הקריאה החלפתי בלי לשים לב את האנטגוניזם לשם יערה באהדה שלא לומר חיבה. והאמת, כאשר סיימתי לקרוא כבר הייתי מאוהב.

נ.ב - באופן אישי ובאותו הקשר אני ממליץ בחום על כל ספרי מאיר שליו.