מיקה יצאה עם עומרי קרוב ל 7 שנים. הוא היה הראשון שלה. היא תמיד סיפרה לאמא שלה שעומרי הוא הגבר של חייה. עוד מהתיכון הם היו הזוג המלכותי של השכבה. היא שתמיד הייתה יפה וחכמה והוא שהיה זקוף גו וספורטאי מצטיין. לכולם היה ברור שעומרי ילך ליחידה מובחרת וכך היה. הוא התגייס לסיירת צנחנים. מיקה העבירה את שירותה בתפקיד מודיעיני חסוי. כאשר סיימה את שירותה הצבאי חיכתה שעומרי יסיים את שלו כדי שיוכלו לטוס לטיול הגדול ביחד. ובאמת, הם טסו לדרום אמריקה לתקופה של כמעט שנה. הטיול שנחשב תמיד לאבן הבוחן ביחסיהם של בני זוג עבר בהצלחה. הם עברו לירושלים, הוא נרשם ללימודי העיצוב בבצלאל והיא לעומתו נכנסה לעבוד במשרד פרסום . הם עמדו לחגוג 7 שנים לחברות ביניהם .שניהם היו כבני 25 ולכאורה הכול היה מושלם. מושלם מידיי. מיקה החליטה שאת יום שישי הקרוב היא תבלה עם ליאת. ליאת הייתה החברה הכי טובה שלה. כל פעם שהן היו מדברות, ליאת הייתה מסיימת את השיחה בכך שהייתה אומרת למיקה שחסר לה שהיא לא תהיה השושבינה בחתונה שלהם. היא גרה בת"א וחיה את חיי הרווקות וההוללות שמציעה העיר הזאת ולזכותה יש לומר שהיא ניצלה אותם עד תום. מיקה התקשרה לליאת ואמרה לה שהיא רוצה שהן יפגשו ביום שישי הקרוב. "אני רוצה שנצא, נשתכר ונעשה חיים, כמו פעם" היא שמעה את עצמה אומרת לה. "רק שתינו". מיקה קמה בבוקר בתחושת רעננות והתרגשות. היא לא הצליחה להסביר לעצמה מה פשר התחושות הללו אולם הן היו קיימות בתוכה. ליאת הייתה אמורה להגיע בשעה 18:00 . "תראי איזו מיטה הכנתי לך" אמרה לליאת כאשר זו הגיעה . הן אכלו ארוחה טעימה שאמא של מיקה שלחה עם ליאת, הסתכלו זו בפניה של זו וחייכו. "כמה זמן לא יצאנו ככה, רק אני ואת" אמרה ליאת למיקה, "תמיד זה עם עומרי ואם לא איתו אז עם חברים אחרים". "7 שנים" מלמלה לעברה מיקה. הן שטפו את הכלים וליאת נכנסה להתקלח. בשעה 22:00 הן עמדו בפתחו של הפאב הירושלמי הידוע "הישועה". הן נכנסו בבטחה, שתיהן נראו טוב אפילו טוב מאוד והן ידעו את זה. הברמן סימן להן שיש שני מקומות על הבר. הן התיישבו והוא מזג להן "צייסר" של וויסקי. "שיהיה לכן אחלה ערב" הוא הרים איתן לחיים. וכך נמשך לו הערב כאשר האלכוהול זורם. מיקה הרגישה טוב. היא הרגישה בגב את המבטים הננעצים בגבה החשוף. הקעקוע, זה שעשתה בסיום הצבא התנוסס לו בגאון על צדו הימני של גבה. "הצ'ייסר הזה בשבילך" אמר לה הברמן, "אבל לא הזמנתי כלום" השיבה לעברו. היא שתתה קצת יותר מידיי וחשבה לעצמה שהיא לא זוכרת את הפעם האחרונה שהרשתה לעצמה לשתות בצורה כזו. "זה מהבחור בפינה", היא סובבה את ראשה וראתה אותו מרים כוסית לחיים באוויר. היא בחנה אותו. הוא היה שחום במידה, היה לו שיער שופע ועצמות לחיים בולטות, הוא התקרב לעברה וחייך. "אני שרון ואני חייב לומר לך שלא יכולתי להסיר את העיניים ממך מרגע שנכנסת". "תשמע, זה מאוד מחמיא, אבל יש לי..." "יש לך מה" הוא השיב לעברה. "יש לי פיפי" היא שמעה את עצמה אומרת לו. "אני כבר חוזרת". היא נכנסה לשירותים והסתכלה במראה. הוא עשה לה את זה ללא ספק. היא שטפה את הפנים, ניגבה אותם וחזרה אל הבר. "אני מיקה" אמרה לו. היא ראתה את ליאת קמה מהכסא. " מאמי, אני אדבר איתך מחר בבוקר" היא קרצה למיקה והלכה אחרי הבחור שפלרטט אתה כל הלילה. שרון התיישב בכסא שהתפנה. הוא התקרב אליה. היא יכלה לנשום אותו, היה לו ריח טוב, היא עצמה את העיניים והרגישה איך שפתותיהם מתחברות להן. "נלך אלי לדירה ?" שמעה אותו שואל אותה. היא ידעה שהיא רוצה את זה מאוד. הרבה מאוד זמן שלא הרגישה כל כך מחוזרת, מושכת, מלכה. היא התגעגעה להרגשה הזאת. מאוד. היא ידעה שמכאן כבר אין דרך חזרה. היא חשבה על עומרי שבטח ישן עכשיו במיטה שלהם, שקט, רגוע ובאותו הרגע הבינה שזה נגמר. היא הסתובבה לעברו של שרון שכבר שילם את החשבון והיה מוכן ללכת. "אני מצטערת, יש לי עוד כמה דברים לסגור בבית" היא אמרה לו ונעלמה אל תוך הקור הירושלמי המקפיא.