זה היה יום שבת, בן וקוקו בדיוק הגיעו לעיר "קאלי" שבקולומביה אחרי נסיעה של כ 8 שעות מעיר הבירה - "בוגוטה". אני הגעתי יום קודם לכן ובאתי לקבל את פניהם בכניסה לאכסניה שלנו. כבר הייתי בקאלי לפני כן וסיכמנו שאיך שהם מגיעים נתארגן מהר ונצא לבלות קצת. מול האכסניה שלנו ממש מעבר לכביש היה קיוסק עם כמה כיסאות מפלסטיק. התיישבנו שם והזמנו כמה בירות. לידינו, כמה גברים קולומביאנים שיחקו מעין משחק של "קליעה למטרה". שאלנו אותם לאן הכי כדאי לנו לצאת, הם לגמו עוד קצת רוּם מקומי ואמרו לנו שיש מקום שנקרא "קוקרהמהקרה" צחקנו למשמע השם המוזר וניגשנו לנהג המונית הראשון שעצר לנו. אחרי נסיעה של כ 10 דקות לערך הוא הוריד אותנו ליד המקום. היה שם שלט מואר שעליו היה כתוב שם המקום, אי אפשר היה לפספס אותו. נכנסנו פנימה, התיישבנו והזמנו לנו בקבוק רוּם גדול כמנהג המקום. לא הספקנו להרים כוסית לחיים כאשר קוקו כבר החל מדבר עם מישהי ליד הכניסה. כעבור מספר דקות הם חזרו לשולחן שלנו ובאמתחתם שתי בחורות נוספות. לבחורה של קוקו קראו מלאני והיא הציגה לנו את שתי חברותיה. היא סיפרה לנו שהן חברות טובות שגרות ביחד. "היום אנחנו חוגגות יומולדת 23 למטי" היא אמרה לנו,בעוד שתי חברותיה גומעות במרץ שני בקבוקי רוּם. לבד. אנחנו כמובן לא עמדנו בקצב ובכמות באלכוהול הנקי ומהלנו את הרוּם בקולה. כעבור שלוש שעות ושלושה בקבוקי רום ריקים נפרדנו משלוש החברות ותפסנו לנו מונית חזרה. הנהג, עצר לנו ליד האכסניה ופתע מצאנו את עצמנו משחקים כדורגל מול 3 ילדים קולומביאנים. בעזרת יכולת המסירה הנפלאה שלי, הכִדרור של קוקו ומצב השִכרות של בן הצלחנו להוות יריב עיקש לשלושת הילדים שגילם המשותף לא עלה על שלי. אני הייתי בן 22. כעבור שעה של משחק שכמעט והסתיים לו בקטטה עם חבורת קולומביאנים שיכורה שעברה מולנו, נכנסנו לאכסניה והלכנו לישון. לפני שנרדמתי, שאלתי את קוקו אם יש לו את הטלפון של מלאני. הוא צחק. "מה נראה לך, שאני אסמוך עליך ועל בן?" למחרת קמנו עם חמרמורת נוראית. הכול התערבב לנו : הבחורות, הילדים שעשו לנו בית ספר וחבורת השיכורים שכמעט ונתקלה בנו. קוקו, הוציא את המספר של מלאני והתקשר אליה. הספרדית שלו הייתה לא רעה. תמיד צחקתי עליו שיש לו 90% מבטא ורק 10% שפה. הוא רשם כתובת על המפית והניח את השפופרת. "טוב, מה עושים עכשיו? הן רוצות לצאת לאכול משהו בקניון". "בשום פנים ואופן לא", אמר לו בן "יש לי רעיון, בואו נקנה בקבוק רום, נביא אותו לדירה שלהן ואח"כ ,נו, אתם יודעים משהו יהיה חייב לקרות.." הסכמנו שזה רעיון לא רע, בטח אחרי קיבולת האלכוהול שלהן מליל אמש. קנינו בקבוק רום בשבילן ובקבוק קולה בשבילנו ויצאנו לדרך. נהג המונית ששמע את שם הרחוב המבוקש החל מחייך לו. "מה הוא מחייך מתחת לשפם?" שאל אותי קוקו. שאלתי את הנהג, שהסתבר לנו שקוראים לו חורחה, מה כל כך משעשע בכתובת והוא השיב לנו שמדובר באחת משכונות היוקרה של העיר קאלי. "אתה ענקקקקק!!!", שאגנו לעבר קוקו, שמצידו השיב לנו "עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות". באחד הרמזורים בדרך, קוקו ביקש ממני להביא לו את התיק לראות אם הוא לא שכח את מברשת השיניים הכחולה שלו. אני ובן כמעט והשתנו במכנסיים. "מברשת שיניים?!" "מה אתה מתכוון לישון שם?" "לא רק אני, גם אתם" הוא השיב לנו במבט רציני ואנחנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות. "הגענו" הכריז חורחה שעשה עלינו בדרך קופה לא קטנה. מולנו ניצב בניין קומות מפואר עם בריכת שחייה ושומר. "גנב, החורחה הזה, אבל יודע מה שהוא אומר" אמרתי לשני חבריי שעדיין היו בשוֹק מהמקום. בן החזיק את "המתנה" שלנו, נכנסנו פנימה והתיישבנו בסלון. אחת אחת הן התיישבו לצידנו. כל אחת ליד כל אחד. "הבאנו לכן מתנה צנועה" פנה אליהן בן. הן ראו את בקבוק הרוּם והשפתיים שלהן נמתחו לחיוך ענק. "אנחנו רואות שאתם לומדים מהר" צחקה לעברנו מלאני. הן היו סטודנטיות עשירות שחלקוּ מגורים יחד, לכל אחת מהן היה חדר פרטי עם טלוויזיה שקלטה את כל ערוצי הספורט האפשריים. לא היינו צריכים יותר מזה. לבן, היה קצת יותר מזל, הייתה לו גם מקלחת פרטית בחדר. מלאני מזגה לנו רום וקולה ולבנות רום נקי. כעבור כמחצית השעה קוקו ביקש ממלאני לראות את הדירה, היא כמובן לא סירבה. מיותר לציין שזאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם בלילה. בן, לא התעכב יתר על המידה וכשהבין שקוקו לא מתכוון לחזור הלך גם הוא לראות את סידור החדרים יחד עם מטי. אני לא התעכבתי ומשראיתי שבן לא מתכוון לחזור פרשתי גם. לא אלאה אתכם בכל מה שקרה שם באותו הלילה ובשבועיים הבאים, רק אומר, שכאשר באתי בבוקר לשטוף פנים, ראיתי בין שלוש מברשות השיניים של הבנות מברשת שיניים נוספת.
היא הייתה בצבע כחול.