כיתה ד' עמדה להסתיים לה. השנה הייתה 1990, בשנה זו, הקיבוץ עדיין היה קיבוץ, ברה"מ עדיין לא התפרקה והסקאדים ששלח סדאם לת"א עדיין לא הגיעו. באותם הימים, כל הקיבוץ היה כמרקחה, קבוצת הכדורגל שלנו (עד כיתה ו'), סיימה את ליגת הקיבוצים האזורית במקום הראשון וזכתה כפרס לארח למשחק "אלוף האלופים" את קיבוץ כיסופים שסיים במקום השני ואבוי היה מהתק"מ. בהפסקות בבית הספר, כשהיינו מתחלקים לשתי קבוצות בכדורגל, זה תמיד היה שמו"ץ נגד תק"מ, אסור היה לערבב, שמא חס וחלילה נתערבב אחד עם השני. בכל מקרה, באותו שבוע כל הקיבוץ לבש חג והתמרק כולו לקראת המשחק. זה לא היה סתם משחק אלא ה - משחק. הסופר קלאסיקו של האזור. היה אפילו בחור ארגנטינאי מבוגר שקראו לו דוד שאמי, שפיזר צ'ימיצ'ורי על הרחבה. "שיהיה למזל" הוא אמר לנו. כולם רצו לראות אותנו מייצגים את ערכי התנועה נאמנה ומכניעים ללא תנאי את הקיבוץ, שבסך הכול היה שייך לתנועה הלא נכונה. ביום שישי בצהריים, הלכנו לבניין ששכן ליד הנגרייה, להביא סיד על מנת לסמן את תחומי המגרש. השיטה הייתה פשוטה: עושים חורים בקופסת שימורים גדולה של מלפפונים חמוצים, ממלאים אותה בסיד ושופכים אותה על חוט שנמתח לאורך כל המגרש. דני גספר, בכיר שופטי האזור, שהיה ידוע לכל בהקפדתו על הוצאת חוץ תקינה, נקרא לדגל וחולצות התכלת-לבן שלנו נמנמו להן מגוהצות למשעי בחדרו של עידו. עידו, שהיה הכוכב שלנו, היה הילד הכי גדול בכל רחבי המועצה אשכול. הוא היה בכיתה ו' וכונה ,בין היתר, גם "מילואימניק" ו"גודו". כבר אז הוא היה גדול מאיתנו לפחות בראש, אם לא בראשיים והטקטיקה שלו הייתה פשוטה: הוא היה בועט מחצי מגרש אל עבר שער היריב, מתוך הנחה ששוער הקבוצה היריבה לא מסוגל להגיע למשקוף השער. אסטרטגיה זו עבדה במרבית המשחקים ובעזרתה הוא החזיק בתואר מלך השערים והבישולים ללא מתחרים. אני שיחקתי בתפקיד המקשר הימני. האמת היא, שלא חשבנו שנגיע למעמד הגמר, אולם קיבוץ ניר יצחק, שהיה המועמד לתואר, איבד שלושה משחקני המפתח עקב היעדרויות שונות ומשונות כשהמוזרה מכולן הייתה הזרקת הגריז אל תוך עינו במהלך עבודתו במוסך של כוכב הקבוצה, חגי שחורי. הבשורה על פציעתו החמוּרה של שחורי, הגיעה אלינו "כשמועה", כי הרי בקושי היו אז טלפונים עם קו חוץ שלא לדבר על פלאפונים. ברגע שאימתנו את זה (כעבור שבועיים), מובן ששלחנו לו זר פרחים עם איחולי החלמה מהירה...לשנה הבאה. בלילה שלפני המשחק כמעט ולא הצלחתי להירדם, היה מתח והרגשנו כאילו אנחנו נושאים את נס הדגל של הקיבוץ על כתפינו. התעוררנו בשבת בשעת בוקר מוקדמת. הגענו למגרש למתיחות וצפייה בסרט הוידיאו שמרים צילמה ממשחקם האחרון של כיסופים נגד קיבוץ ניר עוז. מרים הייתה היחידה בקיבוץ שהייתה לה מצלמת וידאו, ביקשנו ממנה שתרגל עבורנו והיא אכן עשתה זאת בהצלחה, אחרי שהצליחה להסתנן לאימון הקבוצה שהיה סגור לקהל מבחוץ. המשחק היה אמור להיפתח בשעה 17:00 וככל שהתקרב מועדו, החל הקהל להתאסף לו. כחצי שעה לפני התחלת המשחק כבר אי אפשר היה לראות פיסת דשא קירחת. הקהל גדש את המגרש ושירי העידוד שלו לעידו נשמעו עד לרפיח ודיר אל בלאח, שברצועת עזה. שיר העידוד המפורסם ביותר הלך ככה:
חצי קהל שר: עידו, עידו יא גדול מתי מתי תתקע כבר גול?
והחצי שני היה עונה לו: אל תפסיק לאכול, הנה הנה בא הגול!
דני גספר, קרא לשני הקפטנים להגיע לנקודת האמצע המסומנת בסיד להגרלה. המשחק נפתח, כפי שזוהר בהלול היה נוהג לומר, בגישושים מצד שחקני שתי הקבוצות. הסקאוט של מרים עשה את שלו והצלחנו להפתיע את עמוס, חלוצם האימתני של כיסופים בשמירה לוחצת. המשחק לא התעלה לרמה גבוהה במיוחד (בכל זאת כיתה ד'), אולם הוא היה מותח ודרמטי מאין כמותו. בתום המועד החוקי של המשחק, התוצאה הייתה 3:3. קדוש, שוערינו שהיה בכיתה ו', הפגין יכולת הרואית ועל אף פציעה לא קלה, הביא אותנו להארכה. בהארכה שיחקנו עוד כ- 10 דקות ובמהלכה אף קבוצה לא הצליחה להבקיע לשער היריבה. השמש כבר החלה שוקעת והקהל החל מטפס על הגדרות (שלא היו) מרוב מתח. עידו הקפטן, בחר את חמשת הבועטים הראשונים שלנו. כעבור חמישה פנדלים שלנו וחמישה שלהם, התוצאה הייתה שיווין שלוש. אני הייתי הבועט השישי. לאחר שעמוס החטיא, יכולתי להבקיע ולנצח את המשחק. בעטתי שמאלה, אולם מורן, השוער שלהם, הצליח להדוף. דו - הקרב הזה נמשך ונמשך, אף קבוצה לא הצליחה להכריע את יריבתה, על כל שער שאנחנו הבקענו, הם החזירו ועל כל החטאה שלהם, אנחנו החטאנו בחזרה. החושך כמעט וירד לו ותומר מכיסופים היה הבועט העשירי. ניכר היה כי הוא בקושי ראה משהו ובכל זאת הצליח לשחרר בעיטה לצידו השמאלי של השער. קדוש לקח את הפינה ובזינוק חתולי הצליח להדוף את הכדור החוצה. עידו, שבנוסף למלכות השערים, הבישולים וארגון הליגה, היה גם המאמן, קרא לעמית קלנשטיין. עמית היה ילד בכיתה ב' והיה ידוע בידיו החלקות מזיעה תמידית. הוא הסתכל ימינה ושמאלה כאילו לא מאמין שעידו פנה אליו. החושך החל להיות בלתי נסבל וכבר כמעט לא ראו שום דבר, אולם אף אחד מהצופים לא העז לעזוב את המגרש. פרדי, אביו של עמית, אמר לכל מי שהיה מוכן להקשיב שהבן שלו הולך להבקיע את זה. כולם צחקו. גספר הניח את הכדור בדיוק על הנקודה הלבנה ועמית לקח כמה צעדים אחורה. מורן, השוער של כיסופים שהיה בכיתה ו', הסתכל על הפספוס מכיתה ב' וחכך ידיו בהתרסה. הקהל עצר את נשימתו. שריקת המשרוקית פילחה את הדממה ונתנה את האות לבעיטה. עמית לקח תנופה רבה והחל לרוץ לעבר הכדור, רגלו הימנית פגשה את הכדור ושיחררה טיל מדהים, שנעצר רק אל בין חיבורי הקורות. ניצחנו את המשחק. לרגע היינו בהלם ולאחריו קפצנו עליו בטירוף חושים של ילדים מאושרים. כל השבוע דיברו ברחבי הקיבוץ על עמית קלנשטיין, הילד הקטן מכיתה ב' שהציל את כבוד השומר הצעיר כולו, במחי בעיטת פנדל אחת.