אמרתי לה שהיה נפלא. הכי נפלא שהיה לי מעודי. היא נשקה לי קלות בעורף ואמרה: "אני יודעת גם לי". רונה הייתה אישה כבת 43, היא בדיוק התגרשה מבעלה לאחר 20 שנות נישואין והייתה להם בת אחת משותפת בגיל שבע עשרה. יצא לי להתוודע לרונה כאשר ביקשה ממני עזרה בכתיבה של מאמר. במהלך הכתיבה הייתי לה כאוזן קשבת, היא שפכה את ליבה בפניי ואני בדיוק הייתי שם כדי לתת לה כתף.

ישבתי בכיתה במקום הקבוע שלי שורה שנייה צמוד לקיר. יוגב בדיוק העביר לי את הדף של ה"ארץעיר" המשחק הקבוע שלנו בשיעורי המתמטיקה. שוב נתקענו בחיה באות ו'. מירי המורה שלי למתמטיקה סיימה לכתוב עוד נוסחה מייגעת על הלוח. הסתכלתי על הלוח וכמו בפעמים הקודמות שהסתכלתי עליו לא הבנתי כלום. בשיחת ההורים האחרונה ישבתי עם שני הורי מולה והיא אמרה להם ש "לאמיתי יש עיניים מאוד יפות, רק חבל שהוא לא מבין כלום".

בשיחת פלוגה האחרונה דודו המ"פ הודיע לנו ששבוע הבא יוצאים לנופש באשקלון. זה היה אמור להיות הנופש הראשון אחרי כמעט שלוש שנים בצבא. הנופש היה אמור להתחיל ביום ראשון ולהסתיים ביום חמישי ביציאה שלי לחופשת השחרור המיוחלת. האמת היא שדודו נתן לי את הסכמתו "לקצר טווחים" ולצאת לחופשה כבר ביום שלישי. באותו שבוע היה אמור להתקיים המשחק הגדול של הפועל ת"א נגד צ'לסי בבלומפילד.

מאיר אריאל זצ"ל הכניס הרבה מטבעות לשון לשפה שלנו. אחד הסיפורים שאני באופן אישי הכי אוהב הוא הסיפור על השכן שלו בני. מאיר התעקש לקיים את הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" ולא בחל בשום אמצעי על מנת לוודא שהדשא של השכן שלו בני יהיה ירוק יותר: הוא הפסיק להשקות את הגינה שלו ובמקביל דאג להשקות את הגינה של בני בכל הזדמנות. הדשא של השכן בני תמיד היה ירוק יותר...