שרוני אמר שיש מסיבה. אם שרוני אומר אסור להתווכח. הוא הרי היה טייס. סליחה נווט. הוא קבע תור אצל הספר. תמיד כששרוני היה מארגן מסיבה הוא היה קובע עם ניסים הספר. לניסים הייתה מספרה שכל הטייסים והנווטים הלכו אליה. היא הייתה מספרה די קטנה שישבה בדיוק על החיבור של הרחובות שיינקין ורוטשילד בתל אביב. שרוני התלבט הפעם. הוא רצה לעשות משהו מיוחד עם השיער שלו. לשרוני הייתה מסורת. במשך כל השבוע הוא היה טייס, סליחה, נווט עם שיער קצוץ ולוק של טום קרוז. כשהיה יוצא לסופ"ש ככה ביום חמישי קצת לפני 17:00 הוא היה עובר בת"א מגיע למספרה של ניסים ומבקש שיצבע לו את השיער. ניסים שכבר ראה בחייו הרבה טייסים וקצת פחות נווטים היה ממליץ לו על הצבע והצורה וכך היה שרוני מגיע הביתה לקיבוץ כל שבוע בצבע אחר: פעם אחת עם שיער בצבע דגל ישראל, פעם אחרת עם שיער בצבע ברזיל והייתה אף פעם אחת שבה הגדיל וצבע את שיער ראשו בצבע הדגל הקומוניסטי. רק בלי המגל. המסיבות של שרוני היו ידועות בכל המתחם הרחב שבין קיבוץ ניר עוז לקיבוץ נירים. יצא להן מוניטין איך לומר זאת די מפוקפק. אמרו שחצי מתל אביב מגיע והחצי שלא מחכה לשמוע סיפורים. בפעם אחרת אמרו שראו אותו רוקד עירום עם מזכירת הקיבוץ. הפעם הזאת הייתה שונה. שרוני הופיע בשערי הקיבוץ ללא צבע. הוא נכנס לחדר האוכל בהליכה שפופה. הלן הדנית הניחה לו יד על הכתף,ניקול ההולנדית נתנה לו חיבוק, אפילו מרי הצרפתיה עזבה את מכונת שטיפת הכלים ויצאה לכבודו. "אני עוזב" הוא אמר להן, בדנית, צרפתית והולנדית, כי שרוני היה בקיא בכמעט כל שפות העולם עם התמקדות קלה במדינות סקנדינביה. זה נגמר הוא לחש. עזבתי את הצבא. "?No more pilot" הן התקשו להאמין. הלן כמעט התמוטטה, ניקול ביקשה ממנה שתהיה חזקה ומרי השמיטה כוס. "אז מה תעשה עכשיו?" הן שאלו אותו בקול חנוק. "אני חוזר לקיבוץ" הוא רעד. לחשמליה.