בשיחת פלוגה האחרונה דודו המ"פ הודיע לנו ששבוע הבא יוצאים לנופש באשקלון. זה היה אמור להיות הנופש הראשון אחרי כמעט שלוש שנים בצבא. הנופש היה אמור להתחיל ביום ראשון ולהסתיים ביום חמישי ביציאה שלי לחופשת השחרור המיוחלת. האמת היא שדודו נתן לי את הסכמתו "לקצר טווחים" ולצאת לחופשה כבר ביום שלישי. באותו שבוע היה אמור להתקיים המשחק הגדול של הפועל ת"א נגד צ'לסי בבלומפילד. "איזה שבוע חלומי " הרהרתי ביני ובין עצמי "נופש, יציאה לחפש"ש ולקינוח, המשחק נגד צ'לסי הגדולה". הגענו ביום ראשון לנופש באשקלון, כל הפלוגה הייתה כמרקחה. הבאנו דגלים, דרבוקות והיינו מוכנים לערב גדוד הגדול נגד יריבתנו השנואה פלוגה ח'. בשריון להבדיל מח"יר אין רובאית ומסייעת אבל למרות זאת אנחנו (פלוגה ו') היינו "הצהובים" והם "השחורים". הערב פלוגה היה מעולה. הוא עבר בלי מכות והאווירה הייתה מצוינת. היומיים הבאים היו המשך ישיר לתחושת האופוריה שבה שהיתי. סוף סוף הגיע יום שלישי, צעקות במסדרון העירו אותי משנתי. שפשפשתי את העיניים ושאלתי את חגי שגם היה אמור לצאת לחפש"ש מה קרה, "אל תשאל" הוא אמר לי והדליק את הטלוויזיה שהייתה אצלנו בחדר. מהמסך בקע קולו של הקריין : "רחבעם זאבי נרצח הבוקר במלון הייאט בירושלים על ידי פלשתינאים". במסדרון שמענו צעקות: "כולם להגיע למועדון, שיחת פלוגה עכשיו!". נכנסנו למועדון, דודו עמד מולנו עם הידיים בתך המכנסיים, "בטח שמעתם חדשות" הוא אמר לנו. הנהנו בלי קול והוא המשיך "גנדי נרצח היום בבוקר, לצערי החופשה
שלנו הגיעה לסיום מוקדם מהצפוי, תעלו על אפודים אנחנו מוקפצים לרמאללה". "גם אנחנו?" שאלתי,"גם אתם" הוא ענה. ראיתי שחור מול העיניים. "מילא הנופש או החפש"ש שהלכו להם אבל צ'לסי? כל המדינה דיברה על המשחק הזה. ידעתי שזה משחק של פעם בחיים ואין מצב שאני מחמיץ אותו. הגענו לבסיס בערב, היינו עייפים וכל מה שרצינו היה ללכת לישון. חיים הסמ"פ אמר לנו שמחר ב 6 בבוקר השכמה ואז נוסעים למחנה עופר להכין את הטנקים לפעולה. ראיתי בעיניים כלות איך המשחק חומק ממני ובכל זאת חשבתי לעצמי שיש לי עוד יום אחד ואולי יבטלו את הכול. ביום חמישי בבוקר דודו אסף אותנו והודיע שאף אחד לא יוצא שבת "יש כוננות וצפי לפעילות וכוווולם כולל כווולם (הוא הישיר מבט לעברי) נשארים כאן". הייתי בצוות של דודו כבר כמעט שנה והאמת, למרות שהוא היה שם את שלומי סרנגה בפול ווליום בסופה שלו כל בוקר אהבתי אותו וידעתי שגם הוא העריך אותי. אחרי השיחה התקשרתי לעידו. "תמכור" אמרתי לו, "את אמא שלך אני מוכר" שמעתי אותו צועק לי לשפורפרת. "אני רציני" אמרתי לו. "תמכור את הכרטיס,לצערי אני תופס כוננות לרמאללה ואין מצב שאני מגיע למשחק". לא האמנתי שזה קורה לי אבל זאת הייתה המציאות. עידו הבטיח שימכור ואמר שמקסימום הוא יעשה עלי קצת רווח בספסרות. יום חמישי הגיע. המשחק שודר בערוץ 5 ולנו בפלוגה היה במקרה הטוב ערוץ 2. הוצאתי את הטרנזיסטור מהבוידעם פתחתי חלון ושמתי פול ווליום. שמעתי את דני דבורין מתאר בהתרגשות את האלפים שגדשו את האצטדיון "ואת האווירה היוצאת מגדר הרגיל" ואכלתי את עצמי. עד הדקה ה- 88 התוצאה הייתה מאופסת ואז משום מקום נשרק לנו פנדל. בפלוגה השתררה דממה ורק קולו של דבורין פילח את האוויר. "והנה שמעון גרשון מכין את הכדור על הנקודה הלבנה, הוא לוקח מספר צעדים לאחור ומתחיל לרוץ, כל האצטדיון עוצר את הנשימה, גרשון רץ רץ בועט..." פתאום נשמעו ביפים וקולו של מלאכי חזקיה נשמע ברקע:"כאן קול ישראל השעה 21:00 הרי החדשות ועיקרן תחילה..." לא האמנתי שזה קורה לי. חדשות??????דווקא עכשיו????? לקח לי שנייה לעכל ועוד חצי שנייה לצאת מההלם. הרמתי מייד טלפון לאח שלי שצרח לי באוזן שגרשון הבקיע. הפועל ניצחה בסוף 2:0. ביום ראשון יצאתי לחפש"ש.