שכבתי על הערסל וקראתי את ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "זיכרונות מהזונות העצובות שלי". הספר מספר על איש בא בימים שרצה להעניק לעצמו מתנה לרגל יום הולדתו ה-90: ליל אהבה מטורפת עם נערה בתולה. המשכתי בקריאה כשלפתע נשמעה צעקה רמה שהוציאה אותי מריכוז. קמתי מהערסל, הסתכלתי שמאלה לכיוון שביל החול וראיתי את חואן. כבר כשהגעתי לכפר נתחבב עלי חואן זה ועד מהרה נוצרה בינינו סוג של חברות. אני הייתי מוצ'ילר ישראלי שרגע אחד נמצא פה ורגע אחר נמצא שם והוא היה נער ללא משפחה שעסק למחייתו בסחר קוקאין ולבטח בעוד כמה דברים שלא סיפר לי. "היום זה יום ההולדת שלי" הוא חייך לעברי. "בן כמה אתה?" שאלתי והוא ענה "17". הוא היה בגיל של אח שלי הקטן, זה נמצא רגע לפני הבגרויות והצבא וזה נמצא במרוץ תמידי להשגת הלבן הלבן הזה על מנת שיהיה לו מה לאכול והיכן להניח את הראש. ידעתי שכמו כל נער בכפר גם הוא משתוקק לבלות לילה עם "המכשפה". "המכשפה" הייתה אשה כבת 35 לערך שהתגוררה בביתן לבן על יד המזח . היא הייתה חסרת שתי שיניים קדמיות ושירתה נאמנה את הדייגים, נערים מיוחמים וסתם עוברי אורח שרצו לטעום את טעמה המתוק של מציצה חמה או סתם כאלו שרצו לשפוך את הלב בפניה. או עליה. חשבתי על יום ההולדת שלו. אצלי כשמגיע תאריך יום ההולדת, כולם מתקשרים לברך: הורים ואחים וחברים וחברה (כשיש) וכשמגיע הערב אנחנו יוצאים כולם לפאב הקרוב ושותים עד לא ידע. היה לי קשה לדמיין מצב אחר בו אף אחד לא רק שלא חושב עלייך אלא אפילו לא יודע שיש לך יום הולדת. התחושה הזאת שאתה יכול להעניק לבן אדם בפעם הראשונה בחייו מתנת יום הולדת הציפה אותי ושמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לגרום לו ולו למעט של אושר. שלפתי שטר של 10 פזו מהכיס וטמנתי בתך כף ידו . "זה בשבילך" אמרתי לו, "לך ותבלה את הלילה הזה עם ה"מכשפה". שיהיה לך יום הולדת שמח". עיניו נצצו והוא אמר לי כשקולו רועד שהוא לא יודע איך להודות לי. "אני לא אשכח את הערב הזה אף פעם" הוא נתן לי חיבוק חזק ונעלם אל עבר הספינות. כעבור חודש קיבלתי שיחת טלפון מידידה שסיפרה לי את הבשורה המרה: " חואן נרצח כשסחר בקוקאין. התפתחה קטטה והוא נדקר בליבו". אחרי כמה שניות של הלם חייכתי לעצמי מין חיוך חמוץ מתוק, הסתכלתי למעלה ואמרתי: "לפחות הספקתי לתת לך גם את המתנה הראשונה וגם את האחרונה" וניתקתי את הטלפון.