כל אחד והחו"ל שלו. אצל דודים שלי חו"ל תמיד מתקשר לאירופה (כמובן שהקלאסית),אצל ידידה שלי חו"ל מתקשר להודו ובשביל ההורים שלי חו"ל זה ת"א. ואצלי? מצד אחד זה מסע לפולין ומצד שני קפיריניה בברזיל מצד אחר זה טיול גמלים בפטרה ובאותה נשימה זה ריקוד סלסה סוער בקולומביה ככה ש… למה להכביר במילים. תבלו.
והיום על הסכין - סיני. כן, אותה פיסת אלוהים קטנה שנגזלה מאיתנו (זמנית) בטרם עת ע"י כאלו שחושבים שלזיין בתולה זה תענוג כזה גדול (כן, אני מתכוון לכל אחד ואחד מכם יה מחבלים פרייארים…) . הכל התחיל כאשר בוזי זרק לנו: "יאללה חבר'ה מחר יורדים לסיני". זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ולהבדיל מפעם ראשונה אחרת זה לא נגמר מהר אלא התארך והתארך. יצאנו מב"ש לכיוון אילת, נסיעה של 3 שעות שנמשכה לנצח. הגענו לאילת ועם כל הכבוד לעיר העברית הדרומית לא ממש התגעגענו אליה ומיהרנו לתפוס מונית למעבר הגבול. היינו כשישה חבר'ה בלב ליבו של חודש יולי הלוהט. פילסנו את דרכינו במהירות בין מאות המבקרים ועד מהרה מצאנו את עצמנו מצטופפים בטרנזיט מצרי, מזיעים מחום ומייחלים להגיע כבר. לכל אחד הייתה תמונה אחרת של סיני בראש. בוזי היה היחיד שהיה לו קילומטראז' סיני, הוא וחנן אח שלו היו יורדים לשם לפחות פעמיים בשנה. הנסיעה עברה לה בעצלתיים. בריזה חמה הצליפה בפנינו וכעבור 40 דקות מצאנו את עצמנו בלב ליבו של מדבר חום מוקף בתכלת של הים. הפנים המיוזעים והעיניים העייפות של כולנו התחלפו להם בחיוך מרוח על הפרצופים. על הלשון התגלגלה רק מילה אחת - ח ו פ ש. ירדנו מהטרנזיט, כל זוג קיבל מפתח והתמקם בחושה משלו. בוזי הדליק ג'וינט ראשון לספתח ועד מהרה נכנסנו למים הקרירים. זה היה שבוע חלומי כאשר אנחנו נעים מארוחה לשנירקול למשחק קלפים סוער לג'וינט וחוזר חלילה, מעין מעגל אין סופי של בטלה. אתה הולך לישון תחת שמיים זרועי כוכבים (בחושה חום אימים) ומתעורר על שפת הים. בבוקר, השמש כבר מעירה אותך ואתה פותח את היום עם כוס סחלב גדושה בבננה, קוקוס ושוקולד שמפוזרים להם בנדיבות. מעט מאוחר יותר מגיע אליך מגש מלא בטחינה, חומוס ופיתות חמות. את הקפה המהביל, הג'וינט המתקתק, השורה בספר שכבר קראת בערך 20 פעם ומזרון הים (שהוא פריט חובה ומי שאין לו חוזר חזרה לאום רשרש כדי לקנות אחד) נשאיר למאוחר יותר. בעבור מסע התענוגות והפריצות הזה אתה נאלץ להיפרד מ כ 700 ₪ (כולל טיפ והנסיעה באוטובוס לאילת) לשבוע! והאמת, איזה מזל שהחזרנו את סיני למצרים. אם היא הייתה נשארת שלנו היא לבטח הייתה נראית ועולה כמו אילת ובמקום חושה היינו מקבלים קלאב הוטל/אין/לוטרקי ואתם יכולים לדמיין לעצמכם את ההמשך. והאמת, כל כך כואב הלב שהיום כבר אי אפשר לרדת לסיני. בינתיים עד שהמצב בחצי האי יירגע כל מה שנשאר לנו זה לפנטז, להיזכר והכי חשוב לספר! כי באמת אין לנו סיני אחרת.