היא הייתה אחת מאותן בחורות שהיית מסובב אחריהן את הראש. הייתה לה הליכה של מלכה: זקופה, בוטחת, גאה. כבר מילדות יופייה בלט למרחק. כשהייתה בגן כולם שרו עליה את "הילדה הכי יפה בגן", כשגדלה קצת והלכה לבית הספר הייתה תמיד הכי. הכי מקובלת והכי יפה ועם התעודה הכי טובה והכול היה הכי. היא לא הסתפקה בכמעט הכי. אף פעם. בצבא היא הייתה קצינה ואחרי זה הלכה לאוניברסיטה ולמדה משהו מועיל. הכי מועיל. היא הרי לא הסתפקה בפחות. רק דבר אחד היה מוזר בה. היא אהבה את הגברים שלה נמוכים, שעירים ועם זנב בישבן. כן, כן זה היה תנאי הכרחי בשבילה. בכל רחבי פרובינציית תל אביב נפוצה השמועה על הבחורה היפה שמחפשת את הגבר שלה נמוך, שעיר ובעל זנב. כל גברברי העיר באו לנסות את מזלם: עובדי הייטק שמרוויחים 20,000 ₪ בחודש, עורכי דין צעירים בחליפת שלושה חלקים ושיער משוח בג'ל ועובדי קבלן בלי חליפה ובלי ג'ל, כולם באו לדבר על ליבה וביקשו ממנה רק דבר אחד, דייט. הבחור מההייטק הבטיח לקחת אותה למסעדה הכי יקרה ברמת החייל, העו"ד(למרות שהיה צעיר) הבטיח לה נסיעה לוויקאנד בפרובנס ועובד הקבלן בלי הג'ל הבטיח לקחת אותה לארוחה תאילנדית אוריינטלית אצלו בדירה השכורה ליד התחנה המרכזית הישנה. כולם הסתנוורו מיופייה. היא ראתה את כל המחזרים ואף על פי שעובד הקבלן כמעט וענה על כל דרישותיה משום שהיה גם שעיר וגם נמוך, עדיין היה חסר לו דבר אחד כאוטי - זנב. היא לא התייאשה ותלתה מודעות בכל רחבי העיר, לא היה אתר הכרויות אחד שבו היא לא פרסמה את תמונתה ואת בקשתה הצנועה. עשרות רבות של גברים, חלקם נמוכים יותר וחלקם נמוכים פחות, רובם שעירים יותר ומיעוטם פחות, ניסו את מזלם, אולם לשווא. לאף אחד מהם לא היה זנב. יום אחד הופיעה על מפתן ביתה חברתה הטובה ביותר. היא דפקה על הדלת ונכנסה פנימה. "החלטתי לגאול אותך מייסורייך" היא אמרה לה. "נראה לי שמצאתי את הגבר המושלם בשבילך". האישה לא ידעה נפשה מאושר. "אתה יכול להיכנס" היא אמרה לו. הוא נכנס פנימה בצעדים מדודים ופתאום הפליט נביחה. "תכירי, זה איציק, הכלב החדש שלך"