קאלי (קולומביה). 18:00
נעמדתי מול המראה של האקדמיה לסלסה ברחוב חואן מנדז 7 והתחלתי להזיז. מה זאת אומרת את מה? את התחת כמובן. ג'קי המדריכה שאלה אותי אם אני יודע לרקוד. צחקתי ואמרתי לה שאין לי מושג. "יש לך מזל שאתה לא יודע לרקוד , ככה יהיה לך הרבה יותר קל ללמוד" היא אמרה לי בעודה אוחזת במותני ומנסה לשווא לשוות להם מראה מעגלי. לך תגיד לה (ועוד בספרדית) שהשיר היחיד שאני יודע לרקוד הוא "קסם על ים כנרת" ( שהיה השיר הכי מושמע ב"בונקר") וגם זה רק בתוספת של כמה ליטרי אלכוהול זול. הסתכלתי לעבר המראה: היה לי שיער ארוך, נעלתי נעלי הרים, זקן עיטר את פני, לא שתיתי אלכוהול ובנוסף, כל החדר היה מצופה מראה אחת גדולה שלא השאירה לי שום מקום להסתתר. איך בשם אלוהים או מי שזה לא יהיה אני אמור לרקוד עכשיו? המוזיקה התחילה וג'קי הסתכלה לעברי מצפה שאזוז, שאעשה משהו. נשארתי נטוע על מקומי. לידי רקדו להם בנון שאלנט ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. הילדה כולה בת 7 הסתובבה והסתובבה ולי כבר נתפס הצוואר מרוב הסיבובים (שלה). ג'קי שאלה אותי מהיכן אני ואמרתי לה ש מישראל. אהה היא השיבה " טנקים,מלחמה,מסוכן, מסוכן..." היא נעצבה ומיד הקשיחה את אחיזתה בי. "אתה תצא מכאן רקדן" היא הודיעה לי נחרצות. אמרתי לה שלא נראה לי ושאשלם לה עבור שני שיעורים: הראשון והאחרון. "בוא נתערב" היא אמרה לי. "אין לך ברירה, רק הגעת לקולומביה ובלי לדעת לרקוד איזו בחורה תסתכל עליך?"
לא התווכחתי איתה. אחרי שעתיים הסתיים לו השיעור. הצלחתי ללמוד את הצעד הראשון ואפילו הצלחתי לשמור על הקצב (יחסית, יחסית). בהתערבות, אגב, ג'קי ניצחה והכריחה אותי ללמד אותה לרקוד שיר ישראלי. אתם בוודאי יכולים לנחש במה בחרתי...