יואש היה ילד מתוסכל. כל הילדים והמורים ואפילו ההורים של יואש ידעו שהוא מתוסכל. הם היו רואים אותו בהפסקה גורב את הגרביים עד לברכיים ומשמיע לעצמו קולות מוזרים. "איזה ילד מוזר" הם חשבו בינם לבין עצמם. אפילו החתולים שהצטופפו להם ליד הברזייה הסתכלו על יואש וגיחכו. גם הכלבים שרבצו להם ליד פחי האשפה מחכים לשאריות של פסטראמה וגבינה צהובה גיחכו. רק בהפסקה כשכולם היו משחקים כדורגל והיו בוחרים קבוצות אף אחד לא גיחך על יואש. ליואש היו שלוש רגליים. כולם רצו לשחק איתו. יואש היה עומד במרכז ומכריז בקול גדול, "אבירם אתה תהיה השוער, שחר אתה תהיה הבלם, מואיז אתה תהיה הרץ הימני" וכן הלאה. ההפסקה נמשכה רק כחצי שעה. יואש תמיד היה מציץ בשעונו בבהילות. כל דקה שעברה קירבה אותו לשיעור. הוא הרגיש קצת כמו זאת מהסיפור עם הדלעת, נו, סינדרלה, הוא ממש אבל ממש לא רצה להפוך לדלעת. יואש השתמש היטב ברגלו השלישית. הוא חילץ כדורים ומסר ורץ והבקיע והיה מאושר, מידיי פעם הוא ראה את אמא שלו שהייתה מציצה לה בדיוק בזמן ההפסקה הגדולה, סמוקה ונרגשת היא עמדה לה מאחורי הגדר והציצה במתרחש. השעון צלצל. תמה לה ההפסקה הגדולה. תם לו משחק הכדורגל. יואש ואיתו שלוש רגליו נכנסו באיטיות לכיתה, הגרביים הגיעו לו עד לברכיים והוא ממלמל לעצמו קולות מוזרים. איזה ילד מוזר מלמלו כולם.