אמרתי לליאור שחייבים ללכת למסעדת בוסי בשכונת התקווה. הסברתי לו שדודו בוסי בן המשפחה וסופר מוכשר בפני עצמו עשה קידום מכירות מצוין למסעדה בספריו ואני כבר לא יכול להתאפק לראות את שיחי הכבש והפרגית נצלים להם על מנגל הפחמים הקטן. עליתי עם יואב וליאור שני חברים ותיקים מהקיבוץ על מונית, חצינו את תל אביב והגענו לשכונה. במהרה מצאנו את המסעדה. בכניסה עמדה לה אישה מבוגרת שקיבלה אותנו בסבר פנים מחייך. שאלתי אותה איפה דודו. היא צחקה ואמרה שכולם שואלים אותה את אותה שאלה והוסיפה "שהווחש הזה בטלן, יושב כל היום בבית וכותב ספרים". התיישבנו סביב השולחן. ראשונה הגיעה פלטת הסלטים. היו שם בערך כשנים עשר סוגי סלט שהגיעו בליווי של פיתות עירקיות גדולות וחמות. הסלטים היו מעולים, בעיקר החצילים עם הטחינה והגזר המרוקאי שהיה חריף בדיוק כדי לא לשרוף את הלשון אבל להשאיר אותו עם טעם של עוד. בנוסף הזמנו שתי צלחות צ'יפס קטן וחומוס שהיוו את המתאבנים למנה העיקרית - שיחי הכבש והפרגית. אז נכון, גריל הפחמים הקטן שדמיינתי ברומנטיות של מתבגר התחלף במנגל רחב ידיים אולם התחושה והריחות היו זהים, הגענו לשיפודיה אמיתית! כזאת שאינה מתיימרת להפוך למסעדת בשרים ענקית כמו שהפכו להן במרוצת השנים אין ספור שיפודיות אחרות אלא שומרת על הייחודיות, החמימות והמשפחתיות של השכונה. אני הזמנתי שיפוד כבש ופרגית שהיו הקומבינציה המועדפת עלינו. השיפודים הגיעו מסודרים על הצלחת כאשר השחימות והעסיסיות שלהם לא יכלו להשאיר אדיש אפילו צמחוני. עכשיו, תנסו אתם לדמיין את עצמכם יושבים סביב השולחן כאשר 12 סוגי סלט פרוסים לפניכם, פיתות עירקיות חמות מונחות להן בתך סלסלה ושני שיפודים נוטפי שומן בעלי ריח גן עדן מונחים להם בעסיסיות. כל זאת ועדיין לא הגעתי ללב ליבו של המקום שהוא באווירה הנפלאה ותחושת הביתיות. מהר מאוד הרגשנו בבית והחלפנו שיחות עם בעלת המקום ,דודתו של דודו, על השכונה ועל בני יהודה. היא סיפרה לנו על המסעדה שהוקמה ב 1957 על ידי שלמה בוסי אבי המשפחה ואשר נחשפה אלי ( עבדכם הרעב ) דרך סיפוריו הנפלאים של דודו בנו הקטן שהיה ממנגל שיחים של כבש ופרגית אחרי הלימודים והיה בוכה אחרי עוד הפסד של יקירתו בני יהודה. אחרי שלוש שעות של סיפורים כשבטננו מתפקעת והכפתור האחרון בג'ינס כבר נפתח הוגש לנו תה מהביל ומתוק - "כמו שעיראקיים אמיתיים יודעים לעשות" אמרה לנו הדודה בחיוך חם. הבטחנו לה שנחזור במהרה. כשיצאנו, ליאור אמר לי שהוא כבר שכח מהו טעמה של שיפודיה ביתית אמיתית. "אתה יודע מה" הוא אמר לי, "תביא לי מחר לקרוא את בוסי. עשתה לי חשק המסעדה הזאת". אמרתי לו שאין בעיה. יצאנו החוצה לאוויר הקר של השכונה תרים אחר מונית. בדרך שמענו שבני יהודה שוב הפסידה.