אתה יושב על האסלה, רק אתה ואלוהים. אם יש לך מזל גם השגת עיתון. תמיד חשבתי שמדור הספורט של העיתון נכתב בדיוק עבור אותן 5 דקות בשירותים. אני מסתכל על הקיר, חם לי, אני קורא כתבה לא מעניינת על הקבוצה של המדינה ופתאום אני שומע מין קולות כאלו שמזמזמים לי באוזן. אני מסתכל ימינה ואז שמאלה בודק שהדלת נעולה. מוזר, הקולות החלו מתגברים ופתאום התחלתי לשמוע מעין קולות צרודים כאלו, נו, כמו של ילדים בדיוק בגיל ההתבגרות. היו שם כל מיני קולות, קול בס וקול של דחליל, קול מצפצף וקול עמוק והם דיברו במין שפה כזאת מוזרה. הם אמרו לי שהם יודעים עלי הכול ושאין לי מה להסתיר. אפילו את מידת האיבר לפני ואחרי ובכלל שאני ילד מאוד מיוחד. הם אמרו לי שאסנת עושה לי עיניים, ו"איך אתה יכול להיות כזה עיוור" צפצף קול מאחורי אוזן שמאל שלי בעוד הקול מאחורי אוזן ימין הטיח בי שאני תמיד ליד והגיע הזמן שאקח אחריות ואתנהג כמו נער בוגר. הם התלחשו להם ומלמלו כל מיני דברים וכבר לא יכולתי להתרכז בעיתון. ניסיתי להקשיב להם, "היי" הם צעקו לי, סוף סוף אתה מקשיב, כל הזמן אתה רק מדבר ומדבר ואף פעם לא מקשיב בגלל זה לא שמת לב שאסנת עושה לך עיניים צחקק לו שוב הקול מאחורי אוזן שמאל וקול אחר אמר לי שהגיע הזמן לקחת אחריות על החיים שלי. הבט, הם אמרו לי, אנחנו מלווים אותך בכל ישיבה: קצרה, ארוכה, בעמידה, לפעמים אפילו בכריעה. כבר 18 שנים אנחנו מלווים אותך, אתה מתבגר ואנחנו נשארים בגיל ההתבגרות. "מי אתם?" שאלתי, ופתאום קלטתי שאני מדבר לעצמי. אני סכיזופרן, משוגע, מדבר לעצמי בשירותים. "אתה לא מדבר לעצמך אתה מדבר אלינו" צעק אלי קול. מי זה אתם השבתי, והחלטתי שאם אני מתנהג כמו משוגע לפחות שיהיו על זה קבלות. אנחנו הזרעים שלא הצליחו להגיע, לחש לי קול עבה. מה? שאלתי. כן, כן אתה יודע עברנו מסע מכשולים בדיוק כמוך, אבל לא הצלחנו, השלים את המשפט קול עצוב. מאז, אנחנו מלווים אותך כאן בכל ישיבה מאז שנולדת. ואתם יודעים עלי הכול? זאת אומרת הכול? שאלתי בקול רפה. כן הם ענו לי במקהלה והיה איזה קול בס שכמעט קרע לי את עור התוף שאמר "אתה צריך לדעת שאתה אף פעם לא מדבר לעצמך תמיד יש מישהו שמקשיב לך". לקחתי את הנייר טואלט וניגבתי. הקולות נחלשו, חייכתי לעצמי. הכדורים שעידו נתן לי עובדים.