לפני כ 6 שנים בעודי משוטט לי ברחבי ארגנטינה הגיעה הבשורה לאוזני. נפתח דאנסבר חדש בקיבוץ.
באחד הערבים הגיעו להוסטל בו התגוררתי שני חבר'ה. הם היו מקיבוץ ליד, כשהם שמעו שאני מקיבוץ נירים הם סיפרו לי בהתלהבות על הפאב החדש שנפתח "500 איש מחכים בכניסה לקיבוץ כדי להיכנס למסיבה שלכם" לא האמנתי להם. "תחזרו על זה שוב" ביקשתי מהם. "במסיבה האחרונה היה תור לאורך כל הכניסה לקיבוץ, חבל לך על הזמן". ה"בונקר" שהיה הפאב המקומי של הקיבוץ נסגר מפאת חוסר משתתפים ו"הברביט" הדאנסבר האזורי תפס את מקומו. ה-"בונקר" כשמו כן הוא- מקלט. מהפאב הקיבוצי נשאר השלט למעלה וריח הגולדסטאר שהיה ספוג בכל בלטה במקום. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" המקום חזר לתחייה. דיויד ברוזה ודודי לוי התארחו בו והמקום שימש למפגש חברתי שבו יכלו החברים שנשארו בקיבוץ להפיג את המתח בהחלפת חוויות וקפה טוב. במהלך שש השנים ה"ברביט" הלך והתעצם ורכש לעצמו "מונופול" באזור. לפני כארבעה ימים סיפר לי אח שלי בן ה- 18 שהוא הולך לעשות מסיבה ב"בונקר". הוא קנה כעשרים בקבוקי וודקה, שני ארגזי גולדסטאר ויצא לדרך. בבית דיברנו על זה, בכל זאת, זאת הייתה המסיבה הראשונה שנערכה במקום מאז שנסגר. העלינו נוסטלגיה, וסיפרנו זיכרונות . אח שלי הוסיף שבעיניו ההבדל בין ה"ברביט" ל"בונקר" הוא כמו ההבדל בין אולם אוסישקין ז"ל להיכל נוקיה. זה: קטן, אינטימי ומקומי וזה: גדול, זר ומנוכר. הסכמתי איתו. בערב של המסיבה המיועדת הלכתי לראות איך הם סידרו את המקום. ירדתי במדרגות וצמרמורת חלפה בגופי, ציורי הקיר שצוירו לפני כ 20 שנה עמדו להם, כמו צוחקים על הזמן שחלף. המקום סודר בצורה נפלאה. עצמתי את העיניים ונזכרתי בפעם הראשונה שלי שם בגיל 17 וחצי.ההתרגשות,הסקס-אפיל של המקום ומעל הכל תחושת ה"זכות" שלי סוף סוף להכנס אליו. פתחתי את העיניים, אח שלי בדיוק סיים לסדר את השתייה על הבר. "תביא לי להקפיץ טקילה עם ספרייט" ביקשתי ממנו. 1,2,3 המשקה מעורר החלחלה הזה כבר נספג לי בדם ומילא אותי. "פרדי על הבוקר" השיר שהיה סוגר כל מסיבה ב"בונקר" נוגן ברקע. עליתי חזרה במדרגות ולקחתי נשימה עמוקה. עברתי ליד השיח השלישי מימין זה שהייתי נוהג להשתין בו תמיד. הפשלתי את מכנסי והשתנתי. הסתכלתי על השלט המואר ה - "בונקר" וחייכתי. "זמן לכל ועת לכל חפץ..." אמר קהלת החכם ולא ידע עד כמה צדק.