פארק הירקון מעולם לא נראה לי מואר יותר. שנים שחיכיתי להופעה הזאת וכשסוף סוף היא הגיעה לא התכוונתי לוותר עליה בעד שום הון שבעולם. תחנות הרדיו שידרו ספיישלים לכבוד המאורע והטירוף סביב הכרטיסים לא ידע גבול. כדי להשיג כרטיס הייתי צריך לחכות כמעט 6 שעות במשרד הכרטיסים "לאן" עד שלבסוף השגתי שלושה כרטיסים: אחד בשבילי ושניים בשביל שני אחי. כל הכרטיסים להופעה נחטפו תוך 24 שעות למרות המחיר הלא נמוך - 500 שקל, אבל לנו לא היה אכפת. זאת הייתה הופעה אחת, חד פעמית ולא התכוונו להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. הדרך לפארק עברה לה בעצלתיים, נחיל אנושי של משפחות שלמות שחיכו לרגע הזה יותר מ 30 שנה החל גודש את השבילים המוליכים אליו. כולם עשו את הדרך הארוכה בשביל איש אחד - סר אריק איינשטין. אם לפול מקרטני הוסיפו את תואר האבירות סר לאריק לא מגיע? בדרך אל הפארק כל אחד הימר מה יהיה השיר שיפתח את ההופעה. ההתלבטות הייתה קשה. אני הימרתי על "יושבה על החלון", אסף הימר על "כמה טוב שבאת הביתה" ויריב הימר על "סע לאט". התקרבנו יותר ויותר, המון אדם כבר תפס לו מקום על כר הדשא. התקרבנו אל הבמה. אסף הלך לקנות לנו בירה. מכרו רק טובורג. טובורג זה תחליף זול של גולדסטאר. תמיד כשאין להם בבר גולדסטאר הם מציעים טובורג. אף פעם לא הציעו לי במקום טובורג גולדסטאר. ההופעה הייתה אמורה להתחיל עוד שעתיים. דיברנו על המשחק האחרון של הפועל בדרבי. ניצחנו 1:0 קטן. בדיוק כמו שאריק וחברו עלי מוהר זצ"ל אהבו. השעון הראה 20:30. האורות עומעמו ורק אלומת אור אחת האירה את מרכז הבמה. 50,000 איש נאלמו דום. אלומת האור האירה כיסא עץ גבוה. אריק נכנס בצעדים קצת מהוססים והתיישב על הכיסא. קהל האלפים התעשת והתחיל מוחא כפיים בהתלהבות. אריק נראה היה שם ידו על המצח כאילו מסתתר מהשמש היוקדת. "יש לכם דקה להתחרט על ההימור שלכם" אמרתי לשני האחים שלי. ההתערבות הייתה על כרטיס כניסה ושתייה כפי יכולתך במועדון הנחשב "הברביט". שני האחים חייכו והנידו ראשם בשלילה כאומרים:" תכין את הכסף". ואז זה הגיע. אריק נעמד, אחז באחיזה איינשטנית טיפוסית את המיקרופון והמילים הראשונות שיצאו מפיו היו: "היא יושבה על החלון וסורקה שיערה.." הסתכלתי לעבר שני אחיי וחייכתי. ההמשך היה מדהים. הוא שר את "אדון שוקו" ו"אגדת דשא", את "עטור מצחך" ואת "סע לאט","אליפלט" ו"אחינועם" ועוד רבים וטובים משיריו הנהדרים שבקלות יכלו להימשך ולהימשך עד אין קץ. צילצול השעון המעורר קטע את מחשבותיי. השעה הייתה 7:00 בבוקר. שפשפתי את העיניים. התחתונים היו רטובים. איזה חלום צבטתי את עצמי כלא מאמין.