ישנם ספרים שמלווים אותי הרבה אחרי שמסתיים לו העמוד האחרון ואתה מתבאס/שמח שהספר נגמר. הבאתי כמה דוגמאות ככה בקטנה על הסינרגיה בין חווית הקריאה הבדיונית למציאות היומיומית שלי.
החביתה האהובה עלי – בכיתה י"ב קראתי את הספר "בחזרה מטואיצ'י" בו מספר יוסי גינסברג איך שרד בג'ונגל הבוליביאני חודש שלם לבד. למרות כל תיאורי האימה והזוועה המתוארים בספר, אני לקחתי ממנו דווקא את החביתה האהובה עליו. בסיום הספר הוא מתאר איך בכל התקופה שלו שם הוא חלם רק על דבר אחד: חביתה מקושקשת עם גבינה צהובה ובצל מטוגן. דקה אחרי שסיימתי את הספר כבר הייתי באמצע חיתוך הבצל...
הסנדוויץ' האולטימטיבי - מאיר שליו בספריו מיטיב לתאר אוכל ואצלו להבדיל מ "בחזרה מטואיצ'י" לא חיכיתי לסוף הספר וכבר באמצעו לקחתי כיכר לחם, חתכתי לחצי, הוצאתי את הלבן ככה שישאר רק ריפוד וזרקתי פנימה זיתים ועגבניות בצל וגבינות ושמן זית בכמויות! והאמת, בהזדמנות זו אתנצל בפני מאיר על שלא נהגתי בנימוס ולא חיכיתי לסוף הספר. פשוט לא יכולתי להתאפק.
שמות - ב"בביתו במדבר" שגם אותו כתב מאיר שליו, נקראת גרושתו של מספר הספר - רונה. כל כך אהבתי את השם הזה שכאשר סיימתי לקרוא אותו לא הייתה אחת מבנות משפחתי המורחבת שכרעה ללדת ולא אמרתי לה: "יש לי שם מצוין בשביל התינוקת..."
ואם בשמות עסקינן, אזי בספרו של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע" קרה לי אותו מקרה והפעם עם השם של גיבורת הספר - יערה. אני מודה. לא אהבתי את השם יערה. הרי תמיד כשמציעים שם לתינוק או לתינוקת כל אחד מריץ את הפרצופים שהוא הכי לא אוהב וככה נפסלים מרבית השמות. במהלך הקריאה החלפתי בלי לשים לב את האנטגוניזם לשם יערה באהדה שלא לומר חיבה. והאמת, כאשר סיימתי לקרוא כבר הייתי מאוהב.
נ.ב - באופן אישי ובאותו הקשר אני ממליץ בחום על כל ספרי מאיר שליו.